אדמה נעה

כולנו אדמה נעה

בשבת האחרונה הייתי במדבר, סופשבוע של שקט, לנשום קצת אווירה מדברית, רוח אחה"צ הזו שמפיחה מעט קרירות מתחת לסככה. האדמה שקטה, צהובה, סלעית, קפואה בזמן, סלעים פזורים כמו עצמות של עולם קדום. אני עומדת שם בין הסלעים, עם צבעי המדבר שלהם, אבק מדברי רך נע ברוח, ונשימה עמוקה ממלאת את הריאות באוויר חם ויבש. השמיים מרגישים כמו שמיכה שמוטלת על הכתפיים, הצמחיה הדלילה אמיצה ועיקשת.

שום דבר לא זז, כל מה שיש זה את השקט הזה, חרדון קטן על סלע, זבובים כבדים והמיית יונה ממקום לא ידוע. בתוך כל הדממה הזו אני תוהה עלינו, על הגוף האנושי, וחושבת על האמירה המהפכנית של וודנטה שאומרת שאני, מי שאני, זה לא הגוף. למרות שכל החוויה שלנו ממוקמת בו, אליו וממנו מערכת היחסים עם מה שמחוץ לו, ולמרות שאנחנו לא מכירים אני אחר, נאמר לנו שזה לא מה שאנחנו.

אז אם כך, מה ההבדל בין הגוף הזה לבין האדמה הסלעית הזו? מה ההבדל בין הגוף לבין המקום בו הוא נמצא? מה ההבדל בין הגוף הזה לבין צמח הרוזמרין ליד הסככה, לבין היונה הניסתרת, לבין הסלע הזה או ההוא?

מה הוא הגוף?

בסנסקריט נאמר לנו שהגוף נקרא annamaya kosha, "כסות המזון". והמשמעות היא פשוטה:

כל מה שנקרא הגוף שלי, כולל החומר התורשתי, לא הגיע ממני. כולו הוא המזון שאמא אכלה, ומה שבא משני ההורים. כולו נבנה אך ורק מהמזון שנאכל לאורך כל החיים, מזון שלא אני יצרתי, מים שנשתו, אוויר שננשם. הכל ניתן מתוך אותה אדמה, אותם צמחים, שלעיתים נאכלים בצורה של בעלי חיים. ובעצם הכל הוא ביטוי של מים, אור שמש ואוויר, ואדמה. הגוף הוא לא יותר מאשר פיסת קרקע שהתרוממה לרגע, נעה, ואז תחזור להיות אדמה. אז למה אני חושבת שהוא "אני"?

כל מה שנקרא הגוף שלי, עשוי מאטומים, מחלל, מחומר חסר זהות. אני קוראת לו שלי, מתייחסת אליו כ"אני", לוקחת את צורתו הייחודית כאני, ולא רק אני עושה את זה כמובן. כל האנושות מתייחסת אל הגוף כאל דבר אמיתי, ה-דבר ה-אמיתי שהוא אנחנו. אבל מה כל כך ייחודי בו? האם הוא חד פעמי? זה נראה כך, כי הצורה הזו היא מופע חד פעמי, אבל ממה היא באמת עשויה? הצורה היא חשובה מאד, אבל חשובה כמו אם הייתי רוצה לשתות מים מצורה של כוס, ללא החומר שממנו היא עשויה. כמו ללבוש את החולצה הכי יפה, בלי הבד. אז מה ראוי שנעריך, את הצורה או את החומר? שניהם?

כמות החומר בעולם כמעט קבועה – אטום לא נוצר, לא נעלם, רק מחליף מקום. הגוף, שמורכב מ-7 אוקטיליון אטומים (10²⁷7×), הוא רק רגע קצר במעגל הבלתי נגמר של שינוי ללא שינוי אמיתי. אטומים שמרכיבים את הגוף היום היו פעם בנהרות, בעצים, בגופות של חיות קדומות – ואפילו בגופם של דורות רבים של בני אדם שחיו לפנינו. קרום כדור הארץ כולו מכיל 1.33×1050 אטומים, והגוף הוא רק התארגנות זמנית בתוך הסדר הזה. אין באמת "הגוף שלי" – רק חומר שמשתנה, מחזור מתמשך של אבק כוכבים עתיק. אם כל זה מתפרק, מתחלף, ממשיך בזרם שאינו שלי ואינו עוצר לרגע – מה באמת נשאר? האם לדבר הזה ראוי לקרוא אני? מה עושה את זה לשלי?

מה ההבדל בין האדם לעץ למשל? זה וזה הם בסך הכל ביטויים משתנים של קליפת כדור הארץ, של אור השמש ומים. זה ניצב במקום, וזה נע. במהלך הזמן הם מחליפים מרכיבים. זה מופיע כעץ, ואז כאדם, או ציפור, או סלע. כל זה הוא שלם אחד, אדמה אחת, שנראית כמו דומם וצומח וחי. מה כאן ראוי לשם חי לעומת דומם, ולמה?

האם באמת מתרחש כאן משהו? האם אי פעם היינו משהו קבוע או שתמיד אנחנו רק תצורה חולפת של משהו שמעולם לא היה שלנו?

הוודות מחלקות את היקום לחמישה אלמנטים: חלל, אוויר, אש, מים ואדמה. זו דרך פשוטה שעונה גם על החוויה שלנו, וכשאני חושבת על כך לא נשאר בזה שום דבר אישי. למה "אישי" כל כך חשוב לנו, שאנחנו מוכנים להרוג ולהיהרג? אין שום הבדל בינינו לבין האדמה. אנחנו אדמה נעה. צבעי העור שונים בינינו כמו שצבעי פרחים שונים זה מזה. מה כל כך פרסונלי ומועדף כאן?

אין שום דבר שהופך את הגוף לשלי. שום דבר שהופך את הגוף לאני. הדבר המייחד אותנו זו המחשבה שהגוף הזה ספציפית הוא אני. הדבר שמבדיל בינינו ומניע את העולם האנושי אלו המחשבות שלנו, וודנטה מגדירה גם את המיינד והמחשבות כחומר, בדיוק כמו חומר גס. רק שכאן זהו חומר מעודן. מבחינת הידע שוודנטה מציגה לגבי מה הוא העצמי, הוא אינו החומר הפיזי, והוא אינו המיינד. הוא אינו כוח החיים בגוף, הוא אינו הער, החולם או הישן.

אז מה באמת נותר?

אם הגוף הזה, שלרגע נראה כל כך "אני", הוא רק תנועה בתוך תנועה – מי זה שיודע את כל זה?

הרי אנחנו לא יכולים להיות הגוף – כי הגוף בא והולך.אנחנו לא יכולים להיות המחשבות – כי הן נעות ללא הרף כמו עננים בשמיים.אנחנו לא יכולים להיות התחושות – כי הן באות ונעלמות.

אפילו היכולת לחשוב, לנשום, לנוע, לעכל מזון, כל מה שאנחנו קוראים לו טבע, חיים, אנושיות, הכל מושתת על חוקיות שלא אנחנו יצרנו. אז מה כאן בכלל ראוי לשם "אני"? מה נוכח תמיד, ער תמיד? זה מה שאנחנו באמת, וזה נקי מכל צורה וכל שם... זה מה שראוי לשם "אני". על כך וודנטה מלמדת אלפי שנה.

 הכרת התודה הבלתי נדלית

בהמשך להרהורים על כך שמה שאנחנו זה לא הגוף הפיזי, ולא המחשבות, ולא הרגשות, גיליתי עוד טעות בסיסית בהבנה שלי לגבי עצמי, טעות שנובעת מהזדהות עם גוף. הנפרדות הנוצרת על ידי ההזדהות עם הגוף גורמת לרבים מאיתנו לחוש בדידות קיומית. זה כאילו ששום קשר ושום דבר בעצם לא יכול להפיג את העובדה הבסיסית והבלתי ניתנת להכחשה, שנולדנו לבד, ונמות לבד, ובעצם לא משנה מה נעשה נמצא את עצמנו נבדלים ונפרדים מהכל.

התוצאה של ההזדהות הזו, שכן הגוף אכן אינו גוף של מישהו אחר, הוא אינו חולק את אותו מקום בדיוק ואותו זמן בדיוק עם שום גוף אחר, איש אינו עומד היכן שכפות רגלי עומדות באותו זמן איתי... איש אינו חושב איתי את המחשבות שלי... כולנו כאילו נעולים בתוך עולמות פנימיים אישיים – נוצרת תחושה שאנחנו באמת, אבל באמת, לבד, ויכולים לסמוך רק על עצמנו, להישרדות, להתפתחות ולשגשוג. והחברה מעודדת את זה, מאד. זה כאילו מאדירים את אלו שהלכו כנגד כל הסיכויים, והצליחו היכן שאחרים נכשלו. מודל גיבור העל, לעיתים מיוסר ובודד כמו באטמן, זוכה להערכה.

אז זה רק טבעי שנוצרת אמונה אצל רבים, שבעצם אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. רק אנחנו יודעים מה נכון, רק אנחנו יודעים איך צריך, רק אנחנו מבינים, סוג של התנשאות מכורח המציאות. אני למשל גדלתי בבית שבו אמא היתה המודל של "תצאו לי מהמטבח...", כי רק היא יודעת בדיוק איך לסדר. זה מסר, גלוי וסמוי, של אני צודקת ואחרים טועים/הדרך שלי נכונה יותר/אם אני לא אעשה זה לא יקרה/אם אני לא אעבוד קשה לא יהיה... וזה נכון לנשים, ונכון לגברים, ונכון לבני נעורים וילדים. כולם שטופים בהלך הרוח תולדת הבדידות הזה.

האם זו אמת?

התשובה שנתתי לעצמי, אחר חקירה וחפירה פנימית די נוקבת היא – לא. לא רק שזה לא נכון שאי אפשר לסמוך על אף אחד, לא רק שזה לא נכון שאם אני לא אעשה לא יהיה - זה לא היה נכון מעולם, עוד מלפני שנולדתי! זה לא נכון כעובדה בשום צורה. כולנו אדמה אחת, כולנו רשת אחת בלתי נתפסת של קשרים לא ידועים. מעולם לא היה אחרת. דבר מכל מה שיש לי לא אני יצרתי (מלבד כמה כלי קרמיקה, וגם זה בזכות פועלם של אחרים). כל מה שיש לנו, כל מה שאנחנו משתמשים בו, צורכים אותו, מישהו אחר עשה עבורנו.

כשאני מתעוררת על המזרון הנעים שלי בבוקר, אני ערה לכך שמישהו חשב עליו, מישהו יצר את החומרים ממנו הוא עשוי, מישהו זרע את הכותנה ממנה עשוי הסדין, מישהו טווה את החוטים, ארג, המציא מכונת אריגה, תפר, המציא מכונת תפירה, מישהו ארז, מישהו הוביל, מישהו מכר, מישהו הביא. אין לזה סוף. אנחנו קונים שקית אורז בסופר – מי שתל, מי קצר, מי מיין, מי שטף, מי ארז, מי העמיס, מי הוביל, מי המציא את הנילון, מי גילה את האורז? מי חשב על המכונית שאני נוהגת בה? מי סיתת את אבני השביל? מי הניח את הצינורות של המים, ומי בנה את הברז? איך יתכן שאני פותחת אותו ויוצאים מים? אתם קולטים?

בכל שניה בחיינו אני ואתם וכולנו רק מקבלים ומקבלים ומקבלים – מזון, מחסה, מים, אור שמש, חמצן. הכל מתאפשר, הכל ניתן, הכל שופע. לימדו אותנו לקרוא, המורה בכיתה א', והיא עצמה למדה, ויש לה משפחה, וילדים, וחיים, ותחביבים, ואהבות, והיסטוריה אישית, וחוויות הגן של עצמה. וכך כולנו, כל בני האדם. האיכר בהודו שגידל את גרגר האורז הספציפי שנימצא אצלי בצלחת ברגע זה, חזר באותו ערב הביתה וצחק עם אשתו על השכן שהתעצבן בגלל שהעז שלו דרכה על הפרחים ששתל יומיים לפני. וכשהם שתו את התה בערב, אחרי שהשמש שקעה, הילד שלו בא לבקש שיספר לו על קרישנה התינוק. ככה זה החיים. לכל מי שאי פעם דאג לכך שיהיה לי משהו, ואני מבלי משים פשוט הולכת וקונה, יש חיים וסיפור, וכולנו מחוברים.

איך לא להוקיר תודה? למי שהמציא את הגלגל, ולמי שגילה את האש, ולמי שבה את הנדנדה בגן המשחקים של ילדותי... זה ככה, זה תודה ותודה כל שניה. כי אנחנו לא רק אדמה נעה, אנחנו מרקם אנושי אחד. ובעצם כולנו אור שמש. כולנו ילדי שמש.

רק אי ידיעה ועיוורון, ואמונה חסרת בסיס במחשבות שלא נחקרו, שהתקבלו כאמת, יכולים לגרום לנו לטעות ולחשוב שאנחנו הגוף הזה, המיינד הזה, נבדלים מהכל, בודדים, וחייבים להילחם.

ההשלכות העצומות של הידיעה "אני אינני הגוף"

אם ההבנה הזו תהפוך לידיעה חיה ולא רק לרעיון אינטלקטואלי, היא תשנה לחלוטין את הדרך שבה האנושות תופסת את עצמה, את החברה ואת כל מבני הכוח שקיימים. אם ברור שהגוף אינו באמת "אני", ושאין הפרדה אמיתית בין אדם לאדם, כל הקונפליקטים שנובעים מזהות אישית וקולקטיבית יאבדו את אחיזתם. הפחד הקיומי שמנהל את העולם יתמוסס, כי המוות לא יהיה עוד איום – הגוף ימשיך את מחזוריות החומר שלו, אבל מהות הקיום אינה משתנה. לא יהיה עוד צורך לאחוז בזהות המבוססת על גוף, לא יהיה צורך להיאבק על עליונות, לא יהיה צורך להיאחז בבעלות חומרית או ברעיונות שמפרידים בין אנשים.

ההבנה שהחיים הם רק משחק של שינויי צורה בתוך אותה מסה של חומר תהפוך את החוויה האנושית לחופשית יותר. אנשים ישתחררו מהצורך בהכרה חיצונית, מהמירוץ אחר הצלחה, מהחרדה מהעתיד. מבני הכוח שמחזיקים את העולם כמו שהוא – היררכיות של שליטה, פחד, מגדר, לאום, תרבות – יתערערו מעצמם. אם אין באמת אני ונפרדות, וכולנו מחוברים ממילא כל הזמן, על מה מבוססים גבולות, מלחמות, קנאה ותחרות? מה הערך של העדפת קבוצה אחת על פני אחרת אם כולנו רק ביטויים רגעיים של אותו יסוד?

החיים יתארגנו אחרת. ללא פחד מהעתיד וללא תלות בזהות חיצונית, החברה לא תצטרך להתקיים מתוך מאבק, אלא מתוך זרימה טבעית יותר. לא יהיה צורך בשליטה דרך פחד, אנשים לא יחיו מתוך אשליית הזמן שבה תמיד צריך לרדוף אחרי משהו. האנושות תוכל לחוות שקט, חירות שאינה תלויה בדבר. כל זה אינו תרחיש דמיוני או אוטופי, אלא ההשלכה הישירה של חקירה אמיתית של מהו ה"אני". מרגע שההבנה הזו מתגלה, אי אפשר לחזור אחורה.

אור השמש מציץ דרך עלה צעיר על שיח הוורדים המתעורר באביב הזה. הלב מתמלא ירוק חי ורענן. תודה, כל כך הרבה תודה.