אין מה להוכיח, אין מי שמחכה

אנחנו חיים בתוך מנגנון שמבקש מאיתנו להיות אחרים.

לשנות, להשתפר, להשיג.

לא משנה אם זה גוף, נפש, הצלחה, רוחניות או קריירה – תמיד יש עוד צעד.

רציתי להבין את זה לעומק. לא רק להרגיש. להבין באמת.

אז ביקשתי מ־ChatGPT לערוך מחקר מעמיק על השפעות של גלילה ברשתות חברתיות, סרטונים קצרים באפליקציות שונות, על המיינד, הגוף, תחושת הרווחה האישית, ועוד. רציתי לקבל מושג יותר מדויק ואובייקטיבי על התופעה הזו, וגם לראות איך היא משפיעה עלי אישית, אם אני מוצאת בי מאפיינים שתואמים למידע הזה.

וזה לא חדש. זה די ברור. אבל בכל זאת — איך בכלל זה קשור למה שהאדם הוא?

למה שוודנטה חושפת לנו על עצמנו? למציאות הרוחנית שאנחנו?

אנחנו גדלים עם התניה חברתית, משפחתית ותרבותית שהעולם מחכה מאיתנו למשהו. שיש להוכיח את עצמנו. העולם נותן לנו ציון, לכאורה, כל הזמן. ואם זה לא יבוא מבחוץ אז אנחנו הם אלו שנותנים לעצמנו ציון, תמידית.

כולם מאמינים בסרטי מדידה, מודדים ומכמתים את עצמם לפי סטנדרטים כלשהם, משווים את עצמם, וגם איכשהו לרוב יוצאים פחות. זה נראה נורמלי, רגיל. זה ככה בכל מקום אליו נפנה את המבט.

בנסיעה בכביש זה חודר להכרה עם הפרסומות העצומות של הנשים והגברים המושלמים האלה, שמשום מה יש להם אודם מיוחד או שעון מדהים – ועולה ההרגשה – אולי גם אני?

זה מופיע בגלילה הזו בפייסבוק, עם האלגוריתם האכזרי שלו, עם הדיוק הדוקר הזה אל תוך מנגנונים נוירולוגיים והורמונליים שהופכים אותנו לתוצאה. הופכים אותנו לתבנית תגובה. כך מבלי משים אנחנו רוכשים כל כך הרבה שטויות שנראות הכרחיות ממש, ושנייה אחרי התשלום הקליל הזה, בלחיצה על האצבע, עולה חרטה – בשביל מה אני צריכה את זה? חוויה מוכרת עד זרא.

אני מרגישה לפעמים כאילו העולם רוצה ממני, מחכה, דורש – שאהיה שונה, אחרת, שטוחת בטן, חסרת קמטים, רוחנית, עשירה, יפה יותר, טובה יותר, נדיבה יותר, מוצלחת – הו כמובן – מוצלחת יותר ממה שאני עכשיו. המבט מופנה לעתיד, הרגע הזה תמיד לא מספיק, העבר הוא אסון או געגוע, ו–נו, תשתני כבר.

וזה לא רק בענייני הגוף והקריירה, אלא גם במערכות יחסים, עם כל המומחים והסדנאות שלהם; במיניות, עם כל המומחים והסדנאות שלהם; במקומות שטוב יותר לחיות בהם, עם כל המדינה הזו והסדנאות שלה. זה לא נגמר.

אין תחום בחיים שלנו שלא יוצג באור לא מדהים במיוחד שזורח מתוך המסך, שם לאנשים כנראה תמיד יש יותר, יש אחרת. גם הפוך – סיפורי הזוועות של קורבנות שונים, של היסטוריה איומה, מעלים גם את ההרגשה — לי זה לא קרה, ואיזה מזל. או אולי קרה ואני לא זוכרת?

החיים מתקלפים מהאותנטיות שלהם, מהחוויה הישירה, ונצבעים בצבעים סלקטיביים מאוד של מערכות משומנות ומסואבות. זה נראה כל כך אמיתי – ותמיד יש מה לשפר ומה לגלות, לאן לפנות, מה לעשות, כדי להיות מותאמת יותר, נכונה יותר, שווה יותר.

האמנם?

האם באמת העולם מחכה לי שאשתנה?

האם אני מחכה לי שאשתנה?

ומה אם אין בזה קמצוץ של אמת?

לא היקום, לא ההורים, לא המורים, לא התלמידים, לא הקהילה,

לא החברה, לא "האני של פעם", לא אלה שצפו בנו מרחוק, לא בני הזוג,

לא הדת, לא הכת, לא המסורת. אפילו לא האל.

דבר אינו מחכה לנו באמת שנשתנה, שנהיה אחרת.

אין ביקום הזה מהות או ישות שצופה בנו, שופטת, נותנת ציון, ודורשת שינוי ושיפור. פשוט אין. זה לא קיים. למרות כתבי קודש, בכל השפות, מכל הדתות והמסורות, אין משהו שבוחן ודורש. כדי שנשתנה אנחנו צריכים להיות כאלו שיכולים, שיש להם את תכונת השינוי.

מה אנחנו באמת איננו זה.

אין שום אפשרות לשינוי במה שאין בו חלקים, לא נתון לזמן, לא שני לכלום.

איך להסביר את זה?

העצמי, מה שאנחנו באמת, איננו שום דבר שאנחנו מכירים, משהו שאנחנו יודעים, כמו שאנחנו יודעים דברים בעולם, חיצונית ופנימית. שום מחשבה ושום רגש, לא חוויה גופנית, לא רכוש, לא השכלה — שום דבר מכל אלו איננו אנחנו.

כל העולם, על כל מה שבו, כל הגוף, הנפש, הרגש וכולי — כולם אובייקטים. הם ידועים. אחרת לא היה ניתן לדבר עליהם. אבל מי הוא היודע? "אני". "אני" תמיד שונה מכל מה ש"לא אני", זה ברור לנו, וכל מה ש"לא אני" הוא כל מה ש"ידוע".

אם נזהה אותו את "אני", הוא יהפוך להיות עוד אובייקט של ידיעה. אבל "אני", היודע האולטימטיבי, העד האולטימטיבי, איננו אובייקט, והוא מכונה בסנסקריט sākṣī – העד.

אם כל דבר בחוץ ובפנים, הוא ידוע, כלומר יש לו צורה, שם וכו' – sākṣī איננו כזה. לא ניתן לתת לו תכונות. אפילו חלל, מרחב, זמן – הם דברים ידועים. sākṣī הוא היודע, ומכיוון שאין לו צורה או שם או מאפיינים, הוא איננו שלי, אצלי, בשונה משלך, מאצלך. "אני" - sākṣī.

לאן יש לפנות כדי להשתפר אם כך?

מי אחר ממני, אדם או מכונה, קיים שם על אמת, להגיד לי משהו? לצפות ממני למשהו?

אין שני לעצמי. זה שאינו שייך לזמן או למקום (שהם מאפיינים של אובייקטים) לא נולד ולא מת, לא משתנה, לא שני לשום דבר, הוא למעשה האמת היחידה. מה שאמיתי.

ודנטה מלמדת את זה, זה הנושא של כל כתביה, של הידע אותו הוא מעבירה.

וכך, מתוך טקסט בשם Dṛg-Dṛśya-Viveka -  

."sarvaṃ dṛśyaṃ paraṃ draṣṭā" - הכל נראה, הנעלה (מה שמעבר) הוא הרואה (נעלה = "אני")

וכשההכרה הזו מתייצבת – לא כעצב של ויתור ואי-ידיעה, אלא כחירות מכל חיפוש -

משהו עמוק מתרכך.

היד לא מתאגרפת כלפי החיים.

הלב לא מהדק עצמו כנגד הבלתי נודע.

כשההבנה הזו מעמיקה — ניתן להרפות מסרטי המדידה, ממשורות הכמויות, ניתן לשחרר את האחיזה הזו של איך להיות, של נכון יותר, טוב יותר, מוצלח יותר.

והעשייה – מתחילה לזרום באופן משונה, פשוט, אחר.

לא לשם משהו.

לא אל משהו.

אלא מתוך משהו, אולי לראשונה מתוך ביטויה הטבעי.

כשאין עוד צורך לפעול כדי להוכיח,

להוליד כדי להשאיר חותם,

לצבור כדי להגן -

נשארת פשטות הקיום.

ושם, בוויתור על הסיפור, על הדמות, על התכלית,

נפתחת אפשרות שקטה לדעת:

אין ממי לבקש אישור.

אין בפני מי להצטדק.

אין לאן למהר.

העשייה נולדת מהיש.

השהות עצמה מספיקה.

מתייצבת הכרה – I am. ואין צליל נוסף או מילה הבאה.

כשאף אחד לא מחכה לך, ואת יודעת –

את יכולה סוף סוף להפסיק גם את לחכות לעצמך.

כשאתה מבין שבסך הכל לא ידעת, לא שמעת על האמת לגבי עצמך,

אפשר אז להרפות מהחיפוש. דבר ביקום הזה אינו מחכה ממך לכלום,

וגם אתה לא מצפה יותר.

הכל שלם כפי שהוא.

I am