בחופש אין מלחמה

האדם חושב שהוא בודד בעולם. נפרד מכל, מאוים אפילו ממזג אוויר שלא כמצופה. כל אדם וכל אשה מתמודדים לאורך כל היום עם אתגרים ובעיות שיש לפתור ולסדר, למען התחושה שעכשיו יהיה בסדר. יתוש בחדר נחווה כאיום, והשקט הנפשי נראה שיבוא רק כשהוא ילך. מה לדבר על אויב אכזר, שולח טילים, רוצח. זה שרוצה לבוא ושאני אלך.

כל אדם חי סיפור שמעולם לא ביקש. תינוק לא מבקש תרבות, שפה, חינוך, ותכנים מוזמנים מראש בעבור מטרות ידועות מראש. תינוק נולד ומתחיל להיות מעוצב באופן מיידי אל תוך תבנית נוף מולדתו. בבית היולדות האחות אולי עלולה להחליף תינוקות בטעות, אבל לתינוקות זה לא משנה. הם יאולפו בהתאם לזרם הבלתי פוסק של התניות ותכנים שהחושים והמיינד שלהם פעורים כלפיהם.

אחר כך הם יהפכו לוחמים, שונאים, צודקים, אוהבים, צרכנים, מאמינים, לאומנים, אנרכיסטים, הכל בהתאם למצגת, וכך המאולפים יאלפו את הדור הבא.

והאדם? חי בסרט. הוא השחקן, הבמאי, התסריטאי, והקהל. הוא הבמה, התפאורה, והרווח בקופה. עומד על הבמה ובוכה, ויושב בקהל ומזיל דמעה של הזדהות.

מתי לא היו מלחמות? מתי לא רצחו נשים וילדים? מתי לא מתו אזרחים בקרבות? מתי לא היו "אנחנו" (הטובים) ו"הם" (רעים, ברור). מתי לא נהרגו נערים וגברים צעירים כי מישהו אמר להם לקום ולרוץ אל החרב? מה הפליאה הכל כך גדולה על המתרחש, ההלם על מות ילדים, על רדיפות, על תככים, על אג'נדות נסתרות, על ראייה צרה, על אינטרסים אישיים, על סבל וכאב, על פחד ואימה, על טראומות כרוניות של חיים לצלילי אזעקות... מה אנחנו מתפלאים איך, איך שוב, ולמה, ומתי יגמר כבר?

כל עוד האדם חי כישות בודדה ונפרדת בעולם ויקום אינסופי, שזמן החיים שלה קצוב, שהיא צריכה לחיות, להתפתח, להשיג מזון, קרקע, וחסר לה, חסר לה כל מה שהיא צריכה, ולכן יש לפעול כדי לקחת, לנכס, לנצל, ולהשיג... זה לא יגמר.

לא ביבי, לא בן גביר, לא חמאס ולא חיסול מפקד זה או אחר יפתרו כאן משהו. הבעיה אינה בהם. הם רק סימפטום לטעות עצומה ובלתי נתפסת, אדירה, הכי גדולה, היחידה, הבלעדית, והיא המחשבה. מחשבה שאני אדם זמני, לבד בעולם, אין לי מה שאני רוצה, ועכשיו אצא להשיג את זה. מחשבה. מחשבה שכולם חושבים אותה, כולם חיים לפיה, ומתים בגללה.

מחשבה. חיים בעולם של מחשבות וסיפורים. ולא נראה את זה בעיניים של תינוק יהודי המשחק בהנאה עם תינוק ערבי. שם האמת מצויה, שם המחשבה עוד לא השתרשה. שם "אני ולא אני, ומה זה אומר", עוד לא יצרו את הגולם.

סוף לכל מלחמה יבוא רק בהכרה של האמת של כל הדברים. אמת שאין שניים, שכולנו כלים העשויים מחימר אחד. כולנו גלים שהם רק מים. אנחנו אחד, לירות בו זה לירות בי. להרוג אותו זה אותי. אין שניים, ואין בעצם שום דבר ביקום שנפרד מדבר אחר. ללא הבנה של אמת הדברים, ללא הכרה בטבע התודעה שהוא אתה ואני, וכל צמח, חיה וסלע, לא יהיה סוף למלחמות, להרס הפלנטה, להכחדת זנים, זיהום, ביעור יערות ועוד זוועות. ילדים ימשיכו ליפול בקרב לא להם.

אל תחפשו אשמים. חפשו ידע, הבנה וחופש. אדם חופשי לא יפיל שערה מראשו של ילד, לא יפגע בנמלה. הוא חופשי מדי בכדי לתלות את בטחונו וטוב נפשו וחייו על מישהו או משהו אחר ממנו. אדם חופשי משחרר את כל היקום לחופשי. אדם חופשי יוצא מתבניות האילוף, הסימום, שטיפת המוח, העיוורון, ההתנשאות, הזרות, השנאה והפחד ובכך מחורר את הקרום העוטף את המין האנושי הרדום ומאפשר לאור לחדור אל האפלה הכבדה שמתחת. אדם חופשי מעיר אחרים, והם יוכלו כך להעיר גם. אם יש משהו ללמוד מכל מלחמה זה שאין בה תוחלת, והגיע הזמן כנראה להפנות את תשומת הלב למה שחשוב. לצאת לחופש, ומאי ידיעת האמת על עצמי (השלם, הטהור, הנצחי, אהבה טהורה), להפוך לזה שיודע. ובחופש אין מלחמה.

בתמונה, מלחמה. עתיקה. עצוב שטעות לעולם חוזרת.