האם זה באמת אמיתי?

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בשאלה שבעיני היא מהותית עקרונית, שאלת ליבה של החיים עצמם, והיא "מה אמיתי". אני לא לגמרי יודעת למה השאלה הזו צפה כל כך חזק לתוך התודעה שלי, איך היא הפכה לנושא המרכזי שברקע מחשבותיי, לאורכם של הימים ולעיתים גם בחלומות. כמובן שאני בוחנת אותה לאור לימודי וודנטה שלי, אבל החקירה היא אישית, לא רק תרגיל מחשבתי. אני רוצה לדעת – לא רק לחשוב על זה.

מדוע אנחנו מתייחסים למה שסביבנו כאמיתי?

אנחנו חיים את החיים שלנו בעולם, באופן שבו הם מתנהלים רק, אך ורק, כי אנחנו מאמינים שהוא אמיתי. מה? הכל. האנשים בחיינו, החפצים, העבודה, הכסף, הילדים, ההנאות, מה שלא אהוב, הכל. כל דבר בחיים שלנו, כמובן בזמן העירות, נלקח בחשבון ואנחנו מתייחסים אליו רק כי הוא אמיתי בעינינו. למשל, ,תארו לעצמכם שהייתם עובדים כל החודש ומקבלים בסוף שטרות של מונופול, חסר כוח קניה. האם הייתם נשארים שם דקה נוספת? או, תארו לעצמכם מצב שבו בן הזוג שלכם "אני אוהב אותך", אבל אתם יודעים בוודאות שהוא משקר. האם האמירה הזו היתה בכלל נוגעת בכם? אם הקיר בבית לא היה נחווה אמיתי ויציב, האם הייתם תולים עליו תמונה? הכל הוא ככה.

זה אומר, שכל מה שקורה לי, כל מה שקרה, כל דבר, זמן, זכרון, שיחה, הכל כפוף לתפיסת האמיתיות של מה שסביבנו. אין לנו שום אפשרות אחרת. בלי לקבל את הדברים כיציבים ואמיתיים, כשאנחנו משייכים אמיתיות ליציבות ומוחשיות, לא היינו נוהגים כפי שאנחנו בעולם, לא היו לנו את אותן מטרות והעדפות. לא היינו הולכים לרופא ולא לוקחים שום תרופה אם היינו יודעים שהם אינם "אמיתיים". אפילו ריפוי פלצבו מתחולל כי המטופל מאמין שמה שהוא מקבל זו התרופה "האמיתית".

הצורך שלנו כבני אדם ב"אמיתי" הוא הראשון במעלה, והוא אבן הבוחן הראשונה לפני כל תגובה שהיא. לפני כל פעולה שהיא.

כיצד אנו קובעים מה אמיתי?

אבל – מה זה אמיתי? לפי מה אנחנו קובעים מה זה אמיתי?

וודנטה מגדירה אמת באופן פשוט ומדויק –

·       אמת היא מה שלא משתנה בכל שלושת הזמנים (כלומר היא אינה תלויה בעבר, הווה או עתיד),

·       אמת אין לה חלקים (כלומר היא לא עשויה מחלקים ולכן היא גם לא יכולה להתפרק),

·       אמת אין לה שני (כלומר אין שתי אמת, היא לא ברת השוואה לשום דבר).

·       אמת אין לה מאפיינים (אם היו לה מאפיינים, כמו צורה, צבע, גודל, לא משנה מה), היא אינה תלויה בתפיסה שלנו, ולכן לא ניתנת להשוואה למשהו אחר. אם היא היתה גם תלויה בכך שאתפוס אותה איכשהו, אז אמת היתה תלויה בי. כדי להיות. וזה נושא גדול בפני עצמו.

לפי ההגדרה הזו, שום דבר בעולם אינו אמיתי. כי כל דבר שאנו מכירים – אנשים, זיכרונות, רגשות, אפילו הגוף שלנו – משתנה עם הזמן, מורכב מחלקים, ואינו מוחלט.

אבל אם כך, איך אנחנו חיים?

אז איך זה קשור לחיים שלנו בכלל? זה מרגיש כמו מדע בידיוני כשחושבים על זה, אולי.

העניין הוא שאני מוצאת שזה מה שאנחנו מחפשים כל הזמן, כל הזמן. כל מה שאנחנו רוצים לאורך כל היום, בכל הפעולות המחשבות והרגשות שלנו, זה להגיע אל הדבר הזה, "שלמות בלתי משתנה". כי גם אם אנחנו מחפשים בטחון כלכלי, בית יפה, אוכל במקרר, וגם אם אנחנו רוצים סרט טוב, ערב גבינות ויין, בגד חדש, לא משנה מה אנחנו עושים, גם להיות נשיא ארה"ב או מנכ"ל טסלה, מאחורי הכל ישנה תחושה עמוקה, עדינה, דחף תמידי, אל הרווחה המוחלטת, אל תחושת "הגעתי".

ולפעמים יש לנו רגעים כאלה – רגעים שבהם נדמה שהגענו. מדי פעם, כשדחף מסוים מתמלא, כשהשגנו מה שרצינו, יש רגע כזה של אושר, של שלווה, של שלמות. לעיתים רגע של שקט מוחלט מופיע ללא שום סיבה. אם לא היה לנו דבר כזה לא היינו יודעים שאפשר. לא היינו רוצים. אבל יש לנו, כמו הבזק של תנומת העולל בחיק האם. היינו שם, אנחנו יודעים מה זה. אנחנו רוצים את זה. וזה חייב להיות אמיתי!

אנחנו רוצים את מה שאמיתי, שנשאר לנצח. אנחנו רוצים את האושר לנצח, את ההצלחה, את ההשגים, את הכסף, את האהבה, את השמחה. שיהיו אמיתיים, שאפשר יהיה להישען על זה, לנוח על זה. אנחנו רוצים שכל מה שאנחנו רוצים יהיה עכשיו, ולתמיד.

רק שאין שום אפשרות כזו, כי בחיים אין שום דבר שנשאר לתמיד, אין שום דבר שלא זז ולא נע ולא משתנה. גם אם זה נראה לא משתנה, זה רק כי כך אנחנו תופסים את זה, כי השינוי איטי מכדי שנראה אותו בעודו קורה, אבל אפילו אז, הכל הוא אך ורק רטטים, מרכיבים תת אטומיים בתנועה, תנועה בראונית של מולקולות, שינוי ושינוי ושינוי.

שום דבר לא נשאר כפי שהוא, לא הדברים, לא החפצים, לא המחשבות, לא הרגשות. לא האהבה, לא הבריאות, לא המחלה. לא הכאב, לא הצער, לא השמחה. שום דבר לא נותר כפי שהוא לנצח. וגם אם היה, כיצור אנושי אין לנו אפשרות לזהות דבר אלא אם הוא בתנועה. ללא שינוי תפיסתי, לא היה נתפס דבר. אם מחשבה לא היתה מתחלפת במחשבה אחרת, לא היינו יכולים לחשוב וכך גם הרגשות.

אז אנחנו רוצים אמת וחיים שינוי. ואז עולה השאלה –אם שום דבר אינו קבוע, איך אנחנו בכלל יכולים למצוא אמת?

האם יש מכך מוצא?

עם זה אני בזמן האחרון. איך אפשר לחבר בין שתי מהויות מנוגדות בעיקרון? יציבות ושינוי?

אז מה זה אמיתי?

מה היא האמת?

קיום – לא של דבר, אלא כשלעצמו

ברור מכל זה שאין דבר כזה אמת שלי ואמת שלך. אלו מילים נחמדות שמתאימות ליצירה ולפירוק של ויכוח. אין שתי אמת. על זה נאמר – אחד ללא שני. אמת.

ודנטה מראה לנו, שהדבר היחיד שעומד בקריטריונים של אמת הוא קיום. קיום כפי שהוא. לא קיום של דבר מסוים. קיום טהור. קיום, תמיד נמצא, לא משתנה.

·       קיום לא בא ולא הולך, הוא נוכח תמיד.

·       לקיום אין חלקים, לא ניתן לפרק קיום.

·       קיום אין לו שני. יש אולי דברים רבים, אבל קיומם, עצם הקיום הוא אחד.

·       קיום הוא חסר איפיונים. כל האיפיונים, שייכים לצורות ולשמות, אבל קיום אינו ניתן לתיאור. קיום הוא קיום.  

אנחנו חושבים שמונחים של "דברים", אובייקטים שאנחנו תופסים, פנימית וחיצונית. אבל הם מופיעים ונעלמים. חימר הוא קיים, אך הכד הוא רק צורה זמנית של החימר. כשכד נשבר, החימר נותר. כך גם כל מה שאנו רואים - התופעות משתנות, אך מה שמאפשר להן להיות קיים - אינו משתנה חימר אינו כד. חימר הוא חומר שממנו נעשים כדים, קערות ופסלים, אבל אף אחד מהאובייקטים האלה אינו מהות החימר עצמו. באותו אופן, כל הדברים שאנו רואים, חווים, מרגישים – הם צורות רגעיות של קיום, אך הקיום עצמו אינו תלוי בצורה זו או אחרת. קיום אינו של דבר – הוא הבסיס של כל דבר. קיום טהור הוא הדבר היחיד שראוי לתואר אמיתי.

ודנטה גם מראה לנו שהקיום הזה הוא ער, הוא תודעה חיה. גם תודעה אינה באה והולכת, דברים באים והולכים לאור התודעה. אין לתודעה חלקים, אין שתי תודעות, יש תודעה שנראית כמו מודעויות שונות, זה הכל. כל דבר קיים כי הוא ידוע, וכל דבר ידוע כי הוא קיים. תודעה וקיום הם שתי מילים שניתן להחליף ביניהן והן מצביעות על אחד. באותו אופן ברור אם כך שתודעה וקיום אין להן התחלה או סוף. קודם כל קיום/תודעה ואז... הכל. הפרט והטוטל.

על זה אפשר להישען! על זה ראוי ורצוי להישען. את זה אני רוצה בוודאות. את האמת הזו הבלתי ניתנת לשלילה.

הפלא הגדול ביותר ביקום הוא שאנחנו לא קולטים שזה מה שאנחנו. אנחנו שבויים בעולם התופעות המשתנות, מייחסים להם אמיתיות, ומחמיצים את עצמנו, מה שכל זה קיים לאורנו. אנחנו הדבר הזה, וכל דבר אחר קיים/ידוע בגללנו. היקום כולו קיים כי אנחנו עירות מודעת חיה וקיימת. בלעדי, איפה היקום?

זה הדבר לחשוב עליו. זה מה שמבוקש מתחת לכל בקשה.

מה ההשלכות של ההבנה הזו?

ומה שיפה הוא שבגלל שאני כבר מה שאני מחפשת וחיפשתי כל חיי, בגלל שאתם מה שאתם מבקשים מאחורי כל הבקשות, אין שום בעיה ושום סתירה עם שום דבר. אפשר לבכות לגמרי ולדעת שזה לא אמיתי, זה חולף ומשתנה. אפשר לחשוב כל מחשבה, להמציא כל המצאה, לרצות כל דבר, ולדעת שזה לא אמיתי. אפשר לחיות כך אפילו עוד יותר בעוצמה, כי כשהאמת ידועה, וחוסר האמיתיות של כל מה שלא אמת ידוע, הפחד הולך. אין מורא.

אם הייתם רואים בבירור, שכל החוויות שלכם, הטובות והרעות, באות והולכות, אבל אתם, מה שנותן להן קיום, הממשות של כל דבר, לא ננגעים בכלל, דבר לא קורה לכם, האם זו לא היתה חירות עבורכם? החופש לחיות באופן מלא ואותנטי מתאפשר רק כשהאמת בהירה ומאירה. זה ידע.

מותר לחיות בקול רם, אפשר להרגיש הכל, לחייך אל עצמנו בראי כל בוקר, ולהפריח נשיקה אל האהובה המשתקפת, כשבעיניה אהבה גדולה. וכל אחד וכל דבר, קיים כי הוא בא מאמת והולך אל אמת, כמו שכל צליל בא מדממה ושב אליה.

החיים נעשים הרפתקה, מאבדים את הרצינות התהומית הזו שאיתה אנחנו קמים כל בוקר. אפשר שאפילו יאשימו אותנו במשהו שלא עשינו, בנחרצות ובאמונה שלמה, כפי שקורה לא פעם. ויתכן שתעלה התנגדות אוטומטית, אולי לרגע שכחתי אותי ונדמה היה לי ששוללים את עצם קיומי, את כל מה שאני יודעת על עצמי, אבל זה לא מחזיק מים. האמת חזקה מכל זה, אמת היותנו, אמת שלמותנו, ואין צורך להוכיח דבר, ואין צורך להתווכח. אפשר פשוט לחייך בחמלה, גם אל הצד השני, גם אל עצמי וגם אל הצד השני. שנינו התבלבלנו, שכחנו מי אנחנו. אמת היא אחת, אנחנו קיום אחד. שום דבר לא יכול לשנות את מה שאמיתי.