השקט שמתחת

מדליקה טלוויזיה, והעיניים נפערות בהלם, כאב גדול לראות את מצבם של אור, אלי ואוהד, שהוחזרו הביתה. זה אסון, אסון קלוקטיבי, אסון פרטי, והמחשבה ממאנת לקבל, ולא ניתן להבין. לא ניתן להבין.

אני שמה לב למגוון של רגשות, אנחת הקלה משולבת ברצון לנקום, הכל כל כך נזיל, מרגישה חוסר אונים, מדמיינת את המצב, את המפגשים שלהם עם בני המשפחה, זה בלתי נתפס, כל אחד עולם שלם, כל אחד וכל אחת נחרטו בנו והפכו לילדים שלנו.

ומצד שני, מימדי האכזריות, ההסתתרות רעולת הפנים, הנשקים המורמים, המדים האלה, היכולת להחזיק את כולנו בני ערובה, פיזית ונפשית – כיצד ניתן לגרום לכל כך הרבה כאב? נראה כאילו אין לזה סוף, וכל יום יש המצאה חדשה איך להפוך לנו את הבטן.

וזה הם ואנחנו, ואנחנו והם, והרעים והטובים, והטובים והרעים. ואין לזה סוף, מעולם לא היה לזה, וגם לא היתה לזה התחלה, לא משנה איך נקרא לזה – הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מלחמת יצחק-ישמעאל, אנטישמיות, ועוד שמות ושמות. ומתי לא היתה מלחמת אחים על הפלנטה הזו? מתי? מתי לא נכנסו ולקחו נשים, הרגו ילדים, מתי? איזה עם לא עשה את זה? ואיזה עם לא סבל את זה?

יותר מכל, אני שמה לב לחוסר האונים שעולה בי מול הסיפור האנושי, של כל אדם ושל כל עם. חוסר האונים הזה, הכאב העצום הזה, מרגיש כמו זעקה עצומה שאין לה גיל. זו לא הזעקה שלי, זו הזעקה של כל אחד ואחת, לאורך אלפים רבים של שנים. מה יש כאן מלבד זעקה? בטלוויזיה הם גם מדגימים את זה בבליל קולות מעורבבים כשאינם נותנים זה לזה לסיים משפט, כשלכל אחד יש משהו חכם לומר, כשכל אחד יודע יותר טוב מהשני מה צריך להגיד ולעשות. וכולם יודעים להאשים. ותמיד יש אשמים.

תכלס  - כל בני האדם זועקים לעזרה. כל אחד וכל אחת. אין אף אחד שזה נחסך ממנו. אם לא היום אז מחר.

מתי זה לא היה כך?

אז אני שמה לב. וזה מרגיש אמיתי, דבוק לעור. זה מרגיש כל כך אמיתי, וכל כך אבוד.

ופתאום, בתוך הכאב הזה, שימת הלב הולכת לרגע לנשימה. בעדינות, ממש ברכות, תשומת הלב מתמזגת עם נשימה. וזה פשוט. הבטן עולה ויורדת, האוויר הקריר נכנס לנחיריים והחמים עוזב אותן. זה בסך הכל נשימה. לא שום דבר מעבר לזה. ובאותו הזמן אני שמה לב לזה שאני שמה לב.

ורגע! רגע!

אני ערה לכך שאני ערה לנשימה. אני ערה לכך שיש כאב, אני ערה לכך שאני ערה לכאב.

באותו הרגע משתררת דממה בתוכי. נעשה שקט. אני נעשית שקטה. יש כאב ועצב עמוק עם כל מה שקורה, יש תקווה לימים טובים, יש חיבוק בתוכי אל כל אחד ואחת שחווים את האסון הזה, וכל זה קיים בהיותי ערה לכך. זה הכל. אני מודעת לכל מה שהחושים שלי מביאים לי, אני מודעת לכל המחשבות והרגשות שעולים בי, ואני מודעת להיות מודעת. וזה, זה כבר משהו אחר. אני רואה איך מאירה על כל זה באור המודעות שאני. בהיותי ערה למודעות הזו, אני שבה אל עצמי.

ואני נזכרת, קרישנה אמר לארג'ונה, בבהגוודגיטה – "אין סיבה לצער". ואנחנו, מה יש לנו מלבד צער? אז על מה הוא מדבר בכלל? אבל קרישנה לא אמר "אין צער". ארג'ונה לא רחוק מאיתנו. הוא עומד מול סבא שלו, מול המורה הכי אהוב שלו, ואחרים מבני משפחתו, וכעת הוא עומד להרוג אותם, זו מלחמה. הוא לוחם. אז יש הרבה צער. כולנו מרגישים. כולנו חווים את עצמנו שבויים באסון לאומי. אבל האם מה שקורה הוא המילה האחרונה? אולי בעצם ישנו משהו עמוק יותר שלא שמנו לב אליו?

אני לוקחת שוב נשימה. הדממה הפנימית איננה משהו חדש שהופיע. זה לא תרגיל בלהרגע. הדממה הזו, היא משהו שמצוי מתחת לרעש. היא השקט שממנו נובע כל צליל, היא השלווה המוחלטת שממנה נובעת כל סערה. היא לא אישית. אין לה שם. אין לה צורה, אין לה מקום או זמן של התחלה וסוף. הדממה הזו, האור הזוהר הזה של הערות המוחלטת, קיים תמיד. היא שם אצלי, היא שם אצל כל מי שכואב בטירוף, היא שם גם אצל מי שנמק במנהרות. היא שם אצל הטוב ואצל הרע. היא מעבר למילים ולשמות ולצורות.

הדממה הזו, המנחמת הגדולה, הבית שתמיד חיפשנו, מאירה כמו שמש, את היפה ואת המכוער, את הרשע הגדול ביותר ואת הצדיק המופלא ביותר. אין כאן בחירה, אין העדפה, וזה לא רעיון נחמד, זה לא רוחניקיות לשעת צרה. זו האמת שמתחת לכל חוויה.

והיום, ישבתי עם חברתי הטובה קורין, ושוחחנו על מוות. שוחחנו על חולים סופניים, על משאלת מוות, על ליווי רוחני, על חוסר הוודאות של הסוף, על מה שמת, על מה אחר כך ואם בכלל... וכל זה לאור מה שקורה היום... ואז, הדממה הופיעה. פשוטה ונוכחת. הדממה שהיא אנחנו. ישבנו יחד, והזמן נמס לו, והחזקנו יחד את מה שבאמת. לרגע נעלם בית הקפה, נעלם הזמן, ורטט של חיים נגע בשתינו. גם בשיא המפגש עם הכאב, זוהר הערות המודעת, שהיא החיים, היא מה שחי, מאיר ומביא דמעה של היזכרות.

הדממה הזו אינה בריחה מהכאב, היא המקום שמאפשר לנו להרגיש אותו עד הסוף, בלי להתנגד, בלי להדחיק, בלי לטבוע בתוכו. היא לא מבטלת את הסבל, אלא מכילה אותו, כמו שמים שמכילים את כל הגלים מבלי להשתנות בעצמם. היא מה שמאפשר לנו להיות עם הכאב מבלי להפוך להיות הכאב. כשאנחנו נוגעים בדממה הזו, אנחנו רואים שהכאב קיים, אבל הוא לא מגדיר אותנו. אנחנו לא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, לא התחושות החולפות, לא המאבק. אנחנו המרחב שבו כל זה מופיע, מתגלה, נעלם – ונשארת שם אותו אור הידיעה, אותה נוכחות שקטה, חיה, חופשית.

הכוח של כל אחד ואחד מיקירנו שבשבי, מאלו שחזרו, מאלו שאיבדו, מאלו שמסייעים, כולנו, הוא אותו אור שקט פנימי, או הנוכחות החיה הבלתי ניתנת להזזה, לפגיעה, לסבל. זה מה שחי. זה מה שקיים. זה מה שאהבה היא.

זה להבין שמה ש'אני' באמת זה, ה'אָדְהִישְטָנָה', בסנסקריט, התשתית הבסיסית של הכל, מה שקיים ואמיתי. זה הדבר הזה שלא משתנה, לא בא והולך, לא מורכב מחלקים, אין לו שמות, והוא מקבל אותנו עם התעוררות המיינד בבוקר, ומלווה אותנו אל שינה. וזה לא משהו אחר מעצמנו. זה ה'יש', האחד. כולנו רק 'זה'. בין אם נדחיק את זה ונפגע באחרים, בין אם נחבק את זה וננחם ונעזור.

ואז אני מרימה את העיניים שוב אל המסך, ורואה רק געגוע, איך כל אחד ואחת שם, מכל צד שהוא, כל גיל וכל מצב, כל לאום וכל גוף, רוצים רק דבר אחד, לחזור הביתה, להיות בבית, אל המקום שבו נמצאים השקט, השלווה, החופש המוחלט. המקום הזה שם המרוץ נגמר. וכן, בטעות עצומה ונוראית, כל כך נוראית ואכזרית, שנובעת מאי ידיעה מהותית לגבי אותו מקום, לגבי האמת שמופלאה של מי אנחנו, אח מרים יד על אחיו והורג אותו.