ידע שאינו ידע

מה הלימוד של ודנטה אמור לעשות או לשנות בחיים של אדם? למה להשקיע מאמץ ולנסוע אחת לחודש או אחת לשבוע ולשבת להקשיב לפרישה של טקסטים עתיקים בסנסקריט לא מובנת, ללכת לריטריטים, לישון שם, לנקות, לסדר. לקום בבוקר מוקדם למדיטציה, להיות נוכח בטקסים הינדיים מסורתיים גם מבלי להבין דבר? למה לעשות את כל המאמץ הזה, שהוא עדיין רק חלק קטן ממה שהיה קורה אם היינו נוסעים ללמוד בהודו, את כל השנים שהם עושים שם בעבור אותו לימוד? מה זה נותן? מה יוצא לנו מזה? אבל השאלה היא מה יוצא לנו מהסרת אי הידיעה של כל דבר שהוא?

למעשה יש שני תחומי ידע בלבד בעולם, לפחות מתוך מה שאנו חווים, וזה ידע לגבי עצמי, אני, וידע לגבי העולם, לא אני. הרי בהחלט ניתן לחלק את כל עולם החוויה שלנו לשניים, אני ולא אני. זה די מסכם את המצב. ולשני תחומי הידע האלה אנחנו נולדים עם בורות, אי ידיעה, כמעט בכל מובן. עם הזמן אנחנו לומדים יותר ויותר על דברים, מהרמה הכי בסיסית ומוחשית, כמו לחבר צליל לתמונה, כמו ללמוד להיזהר מתנור חם, כאלה דברים, ועד רמות מופשטות לגמרי כמו מתמטיקה, פילוסופיה ועוד. אנחנו לומדים יותר ויותר על העולם, על החוקים שלו, על אנשים, על מצבים, ומנסים למעשה לסדר את זה, את החיים שלנו, בהתאם לידע הזה. וכך כל הזמן רוכשים עוד ניסיון ועוד ידע ומנסים להתאים את החוויה, לארגן את החיים בהתאם לידע שלנו, כך שנחווה יותר נעים, ונמנע כמה שיותר מלא נעים. לא כך?

העניין המופלא הוא שהידע הוא אינסופי. כל דבר שנלמד עליו יביא עוד שאלות ויגלה לנו מה עוד אנחנו לא יודעים. זה קסם. מלזהות ״זה פרח, שזה צבעו וזה הריח שלו״ אפשר לרדת לפרטי המערכות הביוכימיות הכי מפורטות, לנוע מפרח אל חוקים ביולוגיים, כימיים, פיזיקליים ואף מטאפיזיים. זה לא נגמר. זה גם לא יגמר. בורות לגבי העולם תמיד תהיה, וניסיון לצמצם את אי הידיעה לגביו תמיד ימשיך. לא נגיע לעולם אל הרגע שבו כל הידע יהיה ברשותנו. אין ישות כזו, גם לא מחשב העל הגדול ביותר, שיכול לדעת כל מה שיש לדעת. אבל בואו נראה מיינד אנושי שמחליט להפסיק לנסות לדעת. זה כולל גם לדעת מה אמרו עלי, מה קורה אצל השכנים, איך להגיע, מה לעשות וכן הלאה. אפשרי?

ומה לגבי תחום הידע השני? אני? זה מעניין, כי את העולם אנחנו לומדים דרך אני, כי הרי מי הוא הלומד? אני. אצל מי נמצאים אמצעי הידיעה, החושים, המיינד, האינטלקט, הרגש? אצלי. אז אם אני היודע, וזה תפקיד המיינד שלי, לדעת, מי ילמד את היודע עצמו על עצמו? מי ילמד אותי? איך אפשר לבקש מהפנס, המאיר את כל מה שבחדר, ומראה לי מה שיש לראות, שיאיר את עצמו? הגוף, המיינד והחושים האלה הם מערכת של ידיעה. איך היא תדע את עצמה? אני לא באמת יכולה להשתמש בי כדי לדעת אותי.

כאן נכנס מה שאנחנו קוראים לו חיפוש רוחני, חיפוש עצמי. גם פסיכולוגיה ושיטות לעזרה עצמית, כולם באים אחרי אני. קודם אני ואז מה אני לומדת על עצמי. קצת כמו לרתום את העגלה לפני הסוסים כשמדובר בידע לגבי עצמי. לעומת כל אלה יש את הידע הרוחני של אדוויטה ודנטה. ודנטה באופן די קסום גורמת למיינד, כלי הידיעה, לדעת את האמת לגבי העצמי, מבלי להראות לו כלום. בעצם, לאחר חשיפה למילות הכתבים וללימוד המתודי של ודנטה, התלמיד יכול לומר שהוא כבר לא יכול יותר לומר שהוא לא יודע. לא ניתן שום דבר חדש, לא ניתנת פיסת ידע חדשה לגבי עצמי. מוצגות שיטות שונות לראות את העולם ואת האני, שוודנטה מציגה אותן, והן אינן עומדות בתחרות עם מדע או דת, למשל. למה? כי המסר של ודנטה אינו מסר של פרטים, של ידע כפי שאנו מכירים.

זה מחזיר אותי לשאלה, מה המטרה של כל זה? ובכן, מדובר בחופש. מילה מוכרת ומטעה. מוקשה, זו המילה שוודנטה משתמשת בה. האם מוקשה היא חופש ממשהו, או חופש אל משהו? מוקשה היא לא זה ולא זה. מוקשה אינה חופשה. היא גם לא ויתור, עזיבה, שינוי, שחרור ממשהו, טיול, פרישה, היפטרות, או כל דבר דומה. מוקשה היא פלא, היא למעשה ההכרה שהישגנו כבר את מה שרצינו להשיג.

ומה רצינו להשיג? מה משותף לכל האורגניזמים על הפלנטה? הצורך הבסיסי ביותר להיפטר מפחד. בגלגולי החיפוש שלי בחיים האלה היתה תקופה שהקשבתי להקלטות של תקשורים מפי ישות הנקראת לזריס. אחד המשפטים שנחרטו לי אז היה שפחד הוא מה שכולנו מנסים לרפא, ובסיס הפחד הוא ההתרחקות שלנו מאלוהים. זה נשמע לי אז נכון אבל לא הבנתי כל כך, שכן אלוהים היה מושג מאד מסוים, בית סיפרי כזה, אצלי. ואינני דתיה או מסורתית. לא היה לי ברור מה לעשות עם משפט שכזה, מלבד לזכור אותו כמין אמת לא מובנת.

ודנטה שמה את הכל במבנה ברור. פחד הוא הגורם המשותף לכל היצורים, והפחד העמוק הוא כמובן פחד מוות. כך זה מובן לרובנו. העניין הוא שפחד המוות נובע עצמו מתפיסה בסיסית יותר, שקופה, והיא שיש מי שמת. הרי כדי למות עלי להיות ישות נבדלת, אוטונומית, בעולם שאינו היא, אליו היא נולדת, בו היא חיה, ובסוף מתה ועוזבת אותו. הפחד העמוק ביותר אינו פחד מסוים, הוא עצם זה שאנחנו רואים עצמנו זרים ושונים מהכל. הזרות מביאה איתה איום תמידי, הנבדלות מביאה איתה צורך תמידי בעוד, הנפרדות מייצרת השוואתיות, ומכאן הסיפור האנושי מתחיל.

ודנטה לא מטפלת באף אספקט אנושי שכזה, אינה מביאה פתרון לשום מצב, ולא תביא אדם למקום טוב יותר. זו אינה מטרתה, וזו אינה מוקשה. ודנטה תראה, באופן בלתי ניתן לסתירה, שהיות האדם נפרד ונבדל מכל דבר, אדם, חפץ, זמן וחלל, ואלוהים, אפרופו לזריס, זו מסקנה בלבד. מסקנה שגויה. ודנטה פותרת את האדם, לא את מצבו. ומכאן ברור שאם איננו נפרדים, זרים, נבדלים, באמת, אם אני ולא אני כשניים שונים זו מסקנה בלבד, שגויה, ואפשר לתקן אותה עם ידע נכון, אז הפחד הבסיסי ביותר, הקודם לפחד המוות, והגורם לו, הולך. ומבלי לשנות דבר, מבלי להציע פתרונות מעשיים, מבלי לזוז, דבר אינו יותר מה שהיה קודם. ידע כזה, מביא איתו טרנספורמציה כמו שידע תמיד גורם. כמו להדליק אור בחדר חשוך. לאחר שראינו, גם אם האור יכבה, הפחד מהחושך לא חוזר. אנחנו כבר יודעים.

ההשלכות הבלתי נתפסות של ההכרה בכך שיש אני אחד ביקום הזה, שכל היקום, כל זה, הוא אני, את ואתה – זה משהו ששווה להרהר בו.

למתעניינים בלימודי ודנטה, קישור בתגובה.

להבות הרבה, אש אחת.