"כל מה שכאן חימר בלבד"

मृत्तिकेत्येव सत्यम्

मृत्तिका इति एव सत्यम्

Mṛttikā iti eva satyam

mṛttikā – מְרְטְטִיקָה – חימר

iti – אִיטִי – כפי ש... (כלומר חימר הוא דוגמה)

 eva– אֶוָוא – בלבד

satyam – סָטְיָאם – אמת, מציאות

ביטוי הלקוח מצה'נדוגיה-אופנישד (6.1.4), אחד מכתבי המקור של אדוויטה ודנטה.

בחלק הזה של הספר מתקיים דיאלוג בין אב לבן. הבן חזר הביתה לאחר 12 שנות מגורים ולימוד אצל משפחת המורה. הוא מוכשר ביותר, בעל זכרון מצויין והוא הצטיין בלימודיו, לימודי הוודות הקלסיים של הודו העתיקה. בעודו מתגאה בהישגיו הלימודיים שואל האב את הבן, "האם למדת את הדבר שבידיעתו הכל ידוע"? נבוך, שכן לא שמע על כך קודם, הבן מבקש לדעת, שכן אם יש דבר שבידיעתו כל דבר אחר ידוע, הוא רוצה לדעת מה הוא הדבר.

מכאן מתחיל האב, שהינו גורו מלומד בעצמו, ללמד את בנו את טבע המציאות, טבע העצמי, ואת הקשר ביניהם. לאורך הלימוד הוא מביא דוגמאות שונות להמחשה. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר, בה משתמשים כתבים רבים ומורים רבים לאורך המסורת הלימודית של אדוויטה ודנטה היא כד-חימר.

האב אומר לבנו: "שמע בני היקר. בעולם, כפי שאתה מבין גוש של חימר, אשר נעשה לאובייקט העשוי מחימר, כך כל דבר העשוי מחימר הופך למעשה לידוע, כאותו חימר אחד בלבד. כל דבר העשוי מחימר הוא חימר בלבד. 'כל דבר אחר' אינו קיים בנפרד מחימר. כל שיש לדעת הוא את החימר, וכך כל דבר ידוע."

כאשר הסיבה ידועה, כל דבר העשוי ממנה גם הוא ידוע. אין צורך ביותר מאשר מעט חימר כדי להבין כל חימר, ולכן כל כלי העשוי חימר. בידיעת טבעו של החימר, כך כל מה שנוצר ממנו, טבעו גם ידוע.

כלי, מה משקלו? משקל החימר. מה מרקמו? מרקם החימר. האם ניתן לחשוב על כלי מבלי לחשוב על החומר ממנו הוא עשוי? בכל פעם שנחשוב על כלי, אנחנו חושבים עליו כצורת החומר ממנו הוא עשוי. כלי, כאובייקט, אינו קיים. הכלי אינו דבר. למעשה ניתן לומר שכלי הוא שם-תואר אקראי לחימר. האמת היא שמה שיש לנו אלו חימר-כדי, חימר-צלחתי, חימר-ספלי... חימר בלבד. ברגע שנחקור לטבעו של כלי החימר נגלה שיש רק חימר. בין שני כלים ישנו חלל מפריד, שניהם מוחשיים ונפרדים כך נראה, אך מבחינת החימר, כמה חימר יש? חימר אחד. רק חימר. הכלי משתנה, נוצר, קיים ונשבר, אך מה קרה לחימר? דבר לא קרה. חימר נשאר חימר. אם כך, מה האמת של הכלי? חימר. מה האמת של כל הכלים? חימר אחד בלבד. רק חימר.

כל הדברים בעולם, כמו כלי, נוצרים, מתקיימים לזמן מה, ונהרסים. כל אדם נולד, חי לזמן מה ומת. כל רגש מופיע ונעלם, כל מחשבה מופיעה ונעלמת. אין דבר שמתקיים לנצח, ללא שינוי, ללא שני. הזמניות, השינוי, זה הדבר הקבוע היחיד בעולם התופעות, עולם שהחושים שלנו תופסים, והמחשבות שלנו מתקיימות בו. הגוף, המיינד והחושים, כוח החיים, הזכרון, השינה, הכל בא והולך. אם כך במה לאחוז? מה יכול להוות מקלט לנפש ביקום שכולו שינוי מתמיד, שבו אין שבריר של שניה שדומה לקודמו? מה אמיתי, יציב ונצחי?

אדוויטה ודנטה, היא דרך רוחנית המציגה בפני מי שצועד בה את האמת על עצמו ועל עולמו. ובדומה לדוגמת כלי-חימר, ישנה אמת אחת, נצחית, קבועה, בלתי משתנה, ללא התחלה, ללא סוף, אמת אחת שהיא כמו החימר לכל הכלים. אמת שהיא אמת כל הדברים, סטיאם. האמת הזו היא "אני", מי שאנחנו באמת. לא מה שאנחנו חושבים שאנחנו, לא הגוף, לא הרגש או המחשבה, לא המעשים שלנו, לא הרכוש, לא התארים, לא מקצוע, לא צורה, לא שם. לא מה שנתפס על ידי החושים, לא המסקנות שלנו, אלא קונצ'סנס, תודעה. האם ניתן לדעת דבר מחוץ לתודעה? האם יש אפשרות לדעת מבלי לדעת? אין דבר הידוע שלא דרך תודעה. קודם תודעה קיימת, ואז כל דבר יכול להיות ידוע. ידע, כל ידע שהוא, בעצם קיומו מצביע על טבעו האמיתי שהוא תודעה בלבד. האם תודעה מופיעה? נעלמת? האם יש לה גבולות? צורה? האם יש לתודעה תודעה שניה לה? ואם יש שניה הרי שחייבת להיות תודעה כדי לדעת את השניה, לכן תמיד תודעה קודם, ואז "כל דבר אחר". כל דבר ידוע, כי יש תודעה, והיא אינה תלויה במצב של המיינד, גם לא בעירות, שינה או חלימה, שכן עבור כל מצבי המיינד, כל הרגשות וכל המחשבות, דרושה קודם תודעה קיימת כדי שיהיו ידועים. מודעות עצמית, הדבר הכי אישי ואינטימי, תחושת האני הכי בסיסית, יכולה להתקיים רק כי תודעה נוכחת, ותודעה אינה אישית, היא אחת, היא בכל, קיימת.

תודעה, קונצ'סנס, היא האני של כל אני, היא האמת של כל הדברים, היא ה"חומר", ממנו כל דבר "עשוי". וידיעתה היא ידיעת כל. זה מי שאנחנו. זה מה שכל דבר הוא. תודעה טהורה, חפה מכל כתם, שלמה, אינסופית, עצם טבעו של כל אושר. היא סטיאם, היא האמת, והיא מה שאנחנו. את האמת הזו כולנו מבקשים, בכל נשימה. את האמת על עצמנו אנחנו מחפשים בכל דבר ובכל מצב. את החופש המוחלט, את ה"הכל בסדר", השלם, האחד. את זה כולנו רוצים מרגע לידתנו ועד מותנו. ומעבר לכך.

אדוויטה ודנטה מספרת לנו שאנחנו כבר מה שתמיד רצינו, שאנחנו כבר החופש והטוב והשלם שתמיד חיפשנו. שאנחנו למעשה החימר של כל הכדים, התודעה של כל הידיעות. כל שינוי לא נוגע בנו, כל עצב וכל סבל לא באמת נוגעים בנו. גם העצב הגדול ביותר, הכאב הגדול ביותר, למרות המוחשיות שלהם, תלויים עלינו לקיומם, ללא "אני", מה כבר קורה "לי"? קודם אני (האינדיבידואל) ואז החיים שלי...  אך קודם תודעה ואז אני... לכן כל מה שאני, מה שתמיד הייתי ומה שתמיד אהיה, בחוץ ובפנים (שזו זווית מבט בלבד) זו תודעה בלבד, סטיאם.

כמו החימר לכל הכדים, לכל הכלים, חימר אחד ללא שני, בצורות ובמגוון אינסופיים, כך כל היקום, כל הדברים, כל המצבים, נשענים על תודעה כדי להתקיים, וללא תודעה, איפה הם? מה הם?

סטיאם – אמת – קיום – זה אנחנו. אחד, שלם, ללא שני.

אום.