מי יתן וכולם יהיו מאושרים

אחד הספלים שהכנתי לאחרונה, וכל ספל בינתיים הוא חד פעמי, כך שנוצר לי קשר אינטימי עם כל אחד שכזה, נושא עליו את המנטרה הסנסקריטית, लोकः समस्तः सुखिनो भवन्तु" (lokaah samastah sukhino bhavantu).

המנטרה מתורגמת באופן חופשי כ-״מי יתן וכל היצורים בכל מקום יהיו משוחררים ומאושרים״. זו תפילה חזקה המבטאת את השאיפה לאושר וטוב עבור כל היצורים החיים. בשעה שישבתי עם הצבעים והמכחולים, והכנתי את הכיתוב של המנטרה על הספל, נזכרתי בנסיעה שערכתי לספרד, לארוע הגדול של הגורו המחבקת אמה. ארוע עצום בן מאות ואלפי אנשים, כולם בתור להגיע אל אמה, ולקבל את החיבוק הנקי, המקבל, החם והפותח לבבות שלה. היינו שם יומיים, וקיבלנו חיבוק פעמיים. ולאורך היום, בבוקר ובזמנים שונים, המנטרה הזו התנגנה והאולם התמלא ברכות וחסד. וכך בעודי מאיירת את הספל, ומניחה עליו את המילים המקודשות, שמעתי בזכרוני את אמה מזמרת את המנטרה, וחשתי איך הספל עצמו נעשה ליותר מספל חימר, והופך בעצמו לברכה.

המנטרה מדברת על השלום והאושר עבור כל היצורים בכל מקום. אבל כיצד ניתן לאחל זאת עבור כל אחד באשר הוא, כשלמעשה לכל אחד יש הגדרה שונה לגבי מה הוא זה שיגרום לו אושר? הרי לאחד יהיו אלו משפחה וילדים, לאחר משרה נחשקת, לשלישי מסע טיול בעולם או רכישת ידע וכן הלאה. האם התפילה מכוונת לכך שכל אחד יקבל מה שהוא רוצה? ואם כן, כיצד ניתן לאחל דבר שכזה, כשמתוך ניסיון חיינו ברור לנו שדבר לא נותר באמת על כנו? שכל מה שנוצר, ישהה זמן מה ויאבד בסופו של דבר? אנו יודעים היטב, מההשתנות המתמדת של נשימה, ועד לידה ומוות, שדבר לא נשאר. דבר אינו נצחי. כיצד אם כך ניתן לאחר אושר בר קיימא לכל היצורים באשר הם? 

גם כאן אפשר ללמוד דבר מה עמוק יותר מעבודת החימר.

מסופר על כד קטנטן שעמד בצילו של כד גדול ונפוח על מדף בחנות לכלי בית. פניו היו נפולות. עצב בליבו. לצד הכד הגדול והזוהר עמד הוא, נחבא, זנוח ושכוח. איש לא שם לב אליו. כולם התפעמו מהכד הגדול. התעניינו לדרך ייצורו, שקלו את מחירו. ואילו הוא, מה כבר יש לו להציע? כיצד כבר יכול הוא להביא תועלת לעולם? מחשבותיו על עצמו היו עגומות, הוא השווה עצמו לכד השמח והיהיר שלצידו, שהפנים היטב את היחס האוהד של צופיו. הכד הקטנטן חשב לעצמו שלעולם לא יהיה שווה, שהוא חסר ערך, שעשו לו עוול כשיצרו אותו כזה קטן וחיוור. וכמו שניתן להבין את הכד הקטון, כך ניתן להבין גם אותנו. הרי כיצד ניתן לאחל אושר ושמחה לאבלים? ברגע הנוכחי אבל ממלא את עולמם של אלו שאיבדו קרוב יקר. וכיצד ניתן לקוות לטוב וחופש לאלו שחולים? הרי ברגע זה הם סובלים מכאב ומוגבלים בשל המחלה, ואיחולי טוב ואושר נראים מיותמים וחסרי הקשר עבורם. הדעת לא מבינה. ההבדלים הם מכריעים, ניראה שבתפילה הזו יש פגם, איזה חוסר מודעות בסיסי, אולי היא שייכת לתקופה עתיקה של ילידים נאיביים? הרי ממילא היא כתובה בשפה עתיקה, ושייכת לתקופה אחרת… מצב העניינים הוא כזה שעבור כל אחד מאיתנו אושר, שמחה, טוב וחופש נראים לעיתים כחלום נשכח ובלתי אפשרי, לרגע אנו חווים שמחה ומרוצות, ומיד לאחר מכן התחושה הטובה נגמרת ושוב עולה רצון בשינוי, וכל אחד עם השינוי הרצוי לו.

אך אם נחזור את הכד הקטנטן והכד הנפוח לצידו, נמצא שבמדף הסמוך להם עמד כלי חימר סדוק, שכמובן מחירו זניח, אשר היה מתבונן בסערת הנפש של הקטנטן ובזחיחות של הגדול והיה מחייך לעצמו. הכדים השניים לא יכלו להתעלם מנינוחותו ומצבו נטול הדאגות של הסדוק. כיצד זה יתכן? מה כבר יש לו להציע? אפילו מים לא יכול להחזיק, ועובדה שהוא מעלה אבק כבר זמן רב ואיש אינו מוכן לקנותו. מה לך כזה נינוח ורגוע, שאלו אותו. ראה אותנו, את מה לנו יש להגיד על עצמנו, מצבך אף גרוע משל שנינו. הסדוק גיחך לעצמו בשקט, ובמבע מלא חמלה שאל את אותו כד קטנטן, כשהנפוח מאזין בסתר: ״מי אתה״? הקטנטן ענה לו שהוא סתם כד קטנטן חסר חשיבות. אמר הסדוק: ״לא שאלתי אותך מה אתה חושב על עצמך, אלא מי אתה, מה אתה״? לרגע נעצרו מחשבותיו של הכד. כל מה שידע להגיד על עצמו הוא תיאורים ותילי תילים של מחשבות. הוא גם יכול היה לספר את הדברים שאמרו המבקרים בחנות, עליו, על היהיר, ואף על הסדוק, אבל מה מעבר לכך? מה עוד יש לו לענות?

ענה הסדוק בהבנה מרובה: ״אכן, אתה יכול לספר הרבה על עצמך, אבל בכדי שתעשה זאת אתה קודם כל צריך להיות קיים, אתה משהו, אתה כאן, לא? ומה שאתה, מה שאתה כל הזמן, מהו? חימר בלבד״. ברור, חשב הקטנטן ״אז ומה״? ״אבל רגע״, המשיך לעצמו אותו כדון שהיה גם נבון, למרות כל מה שחשב על עצמו: ״אני חימר… גם השמן הזה לידי הוא חימר… גם הסדוק הזה הוא חימר… רגע… כל הכדים פה חימר״! הוא הביט סביבו וכל מה שראה היה חימר וחימר וחימר. הכלים, הצלחות, הכדים, ואף הפסלים המקסימים, הכל כאן היה ועודנו חימר. 

ואם חימר, חימר הוא מה שאני, וחימר הוא היהיר שלצידי, וחימר הוא הסדוק שלמולי, אז מה מפריד בינינו? במה אני שונה מהם? והם ממני? דממה השתררה בהכרתו, הוא לא מצא בו יותר את הטרוניה הישנה, הוא לא מצא את עצמו כנפרד ואחר מכולם, מהכל. הוא הבין יותר מכך, שתמיד היה חימר, כעת הוא חימר ותמיד יהיה חימר. זה מה שהוא. זה טבעו. כל מה שיש זה חימר. וזה הוא עצמו. וכך כל הכלים כולם. אז במה הוא שונה מהכד הגדול ביותר? במה הוא שונה גם אם ישבר? הוא הבין את סוד שלוותו של הסדוק, שקלט את האור שבא להכרתו של הקטנטן, וחש אושר ממלא גם אותו. 

ערכנו לא נמדד בשום אמת מידה אנושית או לא אנושית. התפילה לאושר בעבור כל היצורים החיים ובכל מקום, אינה בכך שנקבל את מבוקשנו, הזמני, החומרי, הרגשי או הרעיוני. התפילה מכוונת להכרה בטבע העצמי שלנו, ובהיותנו יודעים עצמנו, כפי שהכד הקטנטן ידע את עצמו, כל שנותר הוא שלווה ואושר, בר קיימא. התפילה מבקשת מאיתנו לקחת אחריות על עצמנו ולצאת למסע הראוי של הגילוי העצמי, המסע שאינו באמת מסע, והגילוי שהוא של מה שמעולם לא באמת נסתר. מי יתן וכל היצורים באשר הם יהיו חופשיים ומאושרים. 

המנטרה מזומרת רבות בהודו (chanting אין לכך תרגום מדויק בעברית) ובהיותה מצויה תדיר במחשבתם של המתפללים, הם למעשה מטפחים גישה של חמלה ומוכנות לצאת לעזר. דרך החזרה על המנטרה אנחנו בונים בתוכנו סבלנות וסובלנות. לאט לאט נוצרת בנו תחושה של קבלה של כל אחד באשר הוא. הרי איננו מכוונים את איחולינו לסוג מסויים של אנשים לעומת סוג אחר. איננו מכוונים אותה ללאום מסוים, לצבע או דת מסויימים. היא לא מופנית אל צדיקים ומתעלמת מרשעים. היא לא מקטלגת כלל. היא אפילו לא מופנית אל בני אדם בלבד. המנטרה מאחלת אושר וטוב בעבור כל. היא אינה מגדירה מה הוא being, ובכך למעשה כוללת בתוכה גם את כל עולם החי והצומח, את הפלנטה כולה, את היקום כולו. 

חזרה על המנטרה בונה אהבה בלב המתרגלים אותה. אהבה טבעית, חומלת, מאחלת טוב. ובאותו זמן היא כוללת את המתרגלים עצמם. בהיותנו חוזרים עם המנטרה, עם כוונה כנה, אנו מאחלים את אותו הדבר לעצמנו. מי יתן ונהיה חופשיים ומאושרים. אנו כלולים בתפילה למען אהבה, חופש ואושר. מבקשים בעבור כל ובעבורנו. וגם ההבנה הזו מחזירה אותי לחשוב על אותו כד קטנטן שהבין דבר גדול. בעצם התפילה בעבור כל היצורים באשר הם מתאפשרת ההבנה שיש משהו גדול יותר ומהותי יותר שמאחד את הכל לאחדות אחת שלמה. אני חוזרת על המנטרה ומרגישה אותה נוגעת במשהו עמוק יותר בתוכי, שמזהה את העמוק יותר בתוך כל אחד. והדבר הזה שקט, יודע, מכיר. אז מי יתן וכל אחד מאיתנו יחזור על התפילה המופלאה הזו, שמתגלה טפח אחרי טפח, להיות לימוד ואצבע המצביעה אל אמת עמוקה של אושר, חסד וטוב, המצויה בלב כל.