נחש-חבל

איש אחד, שעלה אל ביתו לעת ערב חש עקיצה חזקה ברגל, ובכאבו הביט מטה וראה נחש. הלב שלו החל לדפוק במהרה, הוא לא הצליח לזהות איזה נחש זה, והוא ברח בזעקות וברגל כואבת, אל השכן הסמוך, צועק לעזרה. ״נחש הכיש אותי, נחש הכיש אותייי״! השכן פרץ החוצה, כולו מגויס לעזור. מיד התקשר לשירותי הצלה, השכיב את הזועק בעדינות על האדמה, ובחשש הרים את המכנס לבדוק את אזור ההכשה. בעוד הפצוע מתנשם בכבדות, ליבו דוהר, דמעותיו זולגות וזיעתו ניגרת, הוא הביט על רגל אחת, ואז על הרגל השניה מבולבל, מחפש את הפצע. להפתעתו לא מצא דבר מלבד שריטה קטנה.

״אתה בטוח שזה היה נחש״ שאל? הפצוע זעק בכעס ״ כן כן, ראיתי אותו ליד הדלת, נחש כהה, ארוך, חיכה לי… איפה הרופא? למה לא באים״.. קולו נצרד מפחד.

״איפה ראית אותו? ליד הדלת? חכה כאן, אני הולך לבדוק, כבר קראתי להם והם בדרך. אל תזוז…״.

הוא קם, והלך אל בית שכנו, עולה במדרגות הכניסה בזהירות, בודק היטב כל צעד. החשיכה כבר החלה לרדת, וזה מצב מסוכן. הדלת היתה פתוחה וניתן היה להציץ פנימה בקלות. הוא הכניס את היד וגישש על הקיר עד שמצא את המפסק והדליק את האור בחלל הכניסה. ליבו זינק כשלנגד עיניו ראה את הנחש השחור על הרצפה, ממתין לו. ממתין לו. לא זז. ממתין, מחכה לעוד קורבן. מחכה. מחכה? הנחש לא זז. עדיין. הוא התקרב לבדוק והנחש עדיין לא זז. כעת כבר אזר אומץ והתקרב יותר ואז גילה את האמת. זה לא נחש, זה היה ענף של בוגונביליה שנפל מהשיח הסמוך, ערום מעלים, וקוצני. אנחת הקלה גדולה פרצה ממנו והוא רץ אל השכן המיילל בצד המדרכה, מחזיק ברגלו וכולו בהתקף חרדה.

״קום קום, בוא, אתה חייב לבוא״… קרא אליו, מנסה לעזור לו לקום. ״מה אתה עושה? אני כבר לא יכול ללכת, איפה הם? אני עומד למות…״ בכה. ״לא, אתה לא. בוא עכשיו!״, אמר השכן והקים את הפצוע בכוח, לוקח אותו, בעודו מדדה על רגל אחת, אל הבית.

הם התקרבו אל הסף והפצוע שלנו צועק ״ הנה. הנה הוא. הוא עוד שם״!. השכן הטוב תפס את הזועק בפניו, הביט בעיניו ואמר לו ״תרגע! תסתכל טוב…״. הפצוע הביט ברעדה שוב, ושוב, וקלט. ענף הבוגונביליה, חיכה לו שם, עם קוץ בדיוק במקום הנכון לדקירה ברגל. זו הבוגוביליה הזו, שצמחה פרא ליד הכניסה, ומזמן כבר תכנן לגזום אותה.

מה עכשיו? מה עם הרופא? מה עם הכאב? מה עם הפחד? מה עם המוות המחכה? מה עם בית החולים והאשפוז, הקרובים המבכים, חלקת הקבר שעוד לא נקנתה? מי ידאג לגופה? מה עם הבית, והרכוש, ולא כתבתי צוואה? מי יזכור אותי אחרי מותי? מה עם כל החלומות שלא הספקתי לממש, מה עם החובות שלא סגרתי? מה יקרה? מה יהיה? מה עם דפיקות הלב, הזיעה והדמעות? לאן כל אלו הלכו עכשיו?

הם הלכו. הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו התגלה כדימיון שווא. וברגע אחד הכל נגמר. פלסטר קטן על שריטה סגר את ההצגה.

כשמתגלה שכל מה שחשבתי והאמנתי וידעתי על עצמי, על מה אני, מי אני, מה העולם הזה, מה חשבתי שאמיתי, כל זה היה לא אמיתי, כמו הנחש המכיש, אפשר להדליק את האור, ולצאת מאולם הקולנוע הזה של מה שאנחנו קוראים לו החיים שלי. יש אור בחוץ. לא חייבים לשבת ולהאמין לסרט. לא חייבים להאמין לכל מחשבה שאומרת ״מה עכשיו, מה עוד״. אפשר לנשום בהקלה, הקלה אחרת לגמרי. אין מה לפתור בבעיה שלא קיימת. למרות כל הסבל, הסיבה לו איננה שום דבר ממה שחשבנו. בפצע מטפלים, וזהו, אבל ״אני הולך למות״, זה כבר עניין לחקירה. כן, כן, זה בדיוק מה שאני אומרת. ״מוות״ זה עניין לבדיקה. כך גם ״חיים״, כך גם ״אני״, כך גם ״שלי״.

יש מצב שכל מה שחשבנו שאנחנו, המין האנושי וסיפורו, לא עומד במבחן השאלה ״מה זה אמיתי״. תשומת הלב צריכה להיות מופנית למקום אחר לגמרי. אמת איננה עניין של דיעה. אמת חייבת להיות מה שתמיד נמצא, לא משתנה, לא נתון להשוואה לדבר אחר, לא ניתן לפיצול, לא תלוי על שום דבר אחר, לא נתון לזמנים. כדי שדבר יקרא אמיתי, זה שאנחנו יכולים לסמוך עליו שהוא אמיתי באמת, הוא חייב לעמוד בתנאים כאלה.

מה הוא זה שניתן לדעת עליו שהוא אמת אם כך? מה לא ננגע, לא השתנה, לא קרה לו דבר, אצל פצוע ההכשה שלא היתה? ברגע אחד הוא היה אדם נוטה למות, ושניה לאחר הבנה הוא הפך לאדם בריא? והרי כך חיי כולנו, כל שניה, כל רגע. שינוי שינוי שינוי. ותשומת הלב מכורה לשינויים. כולנו מכורים למעקב אחרי המחשבות והרגשות והחוויות. כולנו מכורים ללא אמיתי. באמצע הדרמה הקבועה של המרדף אחרי שינויים אנחנו מחמיצים את הדבר הכי אינטימי, הכי קרוב, יותר קרוב מכל מחשבה, יותר קרוב אפילו מתחושת האני, יותר קרוב ממודעות לדברים, וזו המודעות למודעות. מה שנקרא בסנסקריט sat cit ānanda. האמת של אני. האני של אני. זה שתמיד שם, תמיד ער, תמיד מודע, זה שיודע גם את עולם החלום, ויודע גם שינה ללא חלומות, זה שיודע את הרווח בין מחשבה למחשבה, זה שאין לו שום מידה, צורה, שם, התחלה או סוף. זה שאיננו אישי, אינו פרטי, אינו מוגבל לגוף, או למיינד זה או אחר, וכל הגופים וכל המיינדים הם בסך הכל השתקפויות שלו. אמת, שלא ניתן אפילו להגיד עליה אחת, ולכן נקראת אחד ללא שני, אדוויטה, שוב בסנסקריט. כל היקום הזה, כל היקומים אם יש יותר, זו ישות ערה אחת. יקום מודע. וגם לקרוא לזה ישות זו החמצה. אין לזה מילה בשום שפה. וכל המילים הן זה. זה מה שכל דבר הוא, זה מה שכל יצור חי הוא. וזה האמת, המציאות, הקיום של "אני".

הבנה של זה, הפנמה של זה, היא הפתרון היחידי לכל המלחמות, לכל הדרמות, ולכל הטמטמת האנושית הניגרת וגולשת ועולה על גדותיה, שגורמת לאנשים יפים וצעירים, בשיא חייהם, להרוג ולהיהרג, בשם רעיונות עיוולת עתיקים, שהושתלו לראשם מגיל אפס, וממשיכים לנהל את העולם הזה עד חורמה.

ידע של העצמי הוא התשובה היחידה.