רבים זה אחד

סוואמי ראמה-טירטה, 1873-1906, היה מורה הודי לפילוסופיה של אוויטה וודנטה. הוא היה בין המורים הבולטים הראשונים שהרצו בארצות הברית, כשנסע לשם ב-1902, אחרי סוואמי ויוקננדה ב-1893 ולפני פרמהנסה יוגננדה ב-1920. אסופת הרצאות, שירים, מאסות שונות נאספו במאמץ לאחר מותו בטרם עת, ואוגדו לקובץ שנקרא "in woods of god realization".

אני קוראת בכתבים האלה, ומרגישה כאילו הוא מדבר אלי אישית. השפה שלו חודרת, ישירה, לא מתייפיפת, לא מתביישת, שמה בפנים גם את השגיאה וגם את האור. אז קראתי מאמר שלו, והנה קטע קצר, כל כך נוגע בטעות האנושית, אותה אנחנו חווים יום יום -

"אם היד רוצה להיות אנוכית ולהתעקש על עצמה כשונה משאר איברי הגוף ומתחילה לטעון כך, "הביטו הנה, אני כף יד ימין, אני עושה כל מיני עבודות, למה שכל הגוף ייקח חלק במה שמרוויחים מעבודת הפרך המזיעה שלי? האם המזון שהרווחתי בעמלי צריך להינתן לקיבה ומשם לכל שאר האיברים? לא, לא, אני אקח הכל לעצמי." אז כדי להוציא לפועל את הרעיון האנוכי הזה, אין דרך אחרת ליד אלא לקחת את האוכל הזה ולהזריק אותו מתחת לעור. האם זה יועיל ליד? האם היד תצליח בדרך הזו? בלתי אפשרי! לעולם לא! הו, כן; בדרך כזו היד יכולה להפוך שמנה מאוד, יכולה ל"שגשג" באופן בלעדי לקנאת כל שאר איברי הגוף; היד יכולה גם לקחת צרעה או דבורה, ולגרום לעצמה להיעקץ. כך היד תהפוך שמנה מאוד, גדולה מאוד. כך ורק כך יכולה האנוכיות של היד להיות מסופקת, כך יכולה הפילוסופיה האנוכית של היד להתבצע. אבל, כמה בלתי רצוי זה! איננו רוצים את אותו סוג של סיפוק או אותו סוג של הצלחה. זו מחלה.

"באופן דומה זכור שכל העולם הוא גוף אחד. גופך הוא פשוט כמו היד, איבר אחד פשוט כמו האצבע או הציפורן. כדי שתצליח, אל לך להסתכל על עצמך כנפרד ומובחן מהעצמי של העולם כולו. כדי שהיד תשגשג, היא חייבת להבין שהאינטרסים שלה זהים לאלה של השלם. במילים אחרות, היד חייבת להרגיש ולהבין שהעצמי שלה אינו מוגבל לשטח הקטן מעבר לפרק כף היד, אלא חייבת להרגיש את עצמה, באופן מעשי, כזהה ואחת עם העצמי של המערכת כולה. האכלת העצמי של השלם היא האכלת העצמי של היד. אלא אם כן תגשים עובדה זו, תחיה אמת זו שאתה אחד עם היקום, שאתה ואלוהים אחד, לא תוכל להצליח. חסר מנוחה, נגוע במחלה אתה, כשאתה תקוע בביצת ההפרדה והחלוקה. אתה מושלם ושלם כשאתה מגשים את עצמך להיות השלם והכל."