שמש השמשות

"גנבים פורצים לבית רק כשהוא אינו מוגן. אם הבית מואר בכל עת, אין הם מעזים לחדור אליו. שמרי את אור האמת בוער בתודעתך ללא הרף—שום שד של פחד או פיתוי לא יעז להתקרב.

האמיני בחוק האלוהי. אל תהפכי את חייך לאומללים בהיאחזות בחכמת העולם. זהירות פחדנית הופכת אדם לכופר גמור.

מדוע לאפשר לערפילים ולטלטלות של נסיבות חיצוניות לעמעם אותך? האין את שמש השמשות? האין את שליטת היקום כולו? אילו גחמות של גורל ישנן שלא תוכלי לפזר, להעלים, לאדות כליל?

הרחק ממך תהיה המחשבה שהכוחות המאיימים עליך אמיתיים ולו במעט. ללא פחד, ללא פחד, ללא פחד—כזו את."

כמובן, גם אתה.

כמה חוכמה בפסקה כל כך קטנה. וזו תשובה גם לעצמי. כל עוד המודעות לא מופנית אל האור שאנחנו, אור האורות, הכל יפרוץ פנימה. החדשות, הכאב, כל מה שקרוי החיים האנושיים, שזה בעצם חיי היפנוזה קולקטיבית. אבל כשתשומת הלב היא עם I AM, שוהה עם עצמה, מה יגע בה? להיאחז בחוכמת העולם זה להיאחז בישועה שתבוא מבחוץ. שיקרה משהו שיפתור. זה לא יקרה. למרות ההתניה שאין לה התחלה לצפות ששינוי ישנה, זה לא יקרה. זה רק שייך לסיפור. ומה אם תשומת הלב שלי תפנה אלי? אל עצמי? אל מה שתמיד נמצא, שתמיד היה, שנוכח ולא ננגע על ידי שום דבר, כולל הסבל שעולה מהזדהות עם הגוף, המחשבות, הרגשות ומה שנראה שקורה?

יש פסוק בקטה-אופנישד (2.2.15), אחד הכי אהובים עלי, שמזמרים אותו בסיום טקסים, בשעה שמחזיקים את המנורה הקטנה מול ה-deity, שאומר:

(תרגום חופשי)

"לא זורחת שם השמש, ולא הירח עם כל הכוכבים,

גם הברק אינו מאיר שם—קל וחומר האש הזו.

הכול זוהר מכוחו של זה אשר לבדו זוהר.

באורו — כל זה מאיר בשלל גוונים".

ואולי זה כל העניין? שוב ושוב ליפול אל הסיפור, ואז לראות את זה, והראיה, ההתבוננות, שימת הלב, היא כבר התשובה.